Dream About Hospital And Death

הייתי בתחנה המרכזית בירושלים והיה שם גם בית חולים באותו מקום. וראיתי שם את אולגה מהאישפוז יום ברחובות. ובאו להגיד לה שצריכים לספר לה משהו קשה ואז הודיעו לה שהבת שלה נפטרה. הבת שלה הייתה חולה כנראה. אני ממש הופתעתי מזה שיש לה בת (במציאות אין לה) ואז היא אמרה שהבת שלה ממש נרקיסיסטית אבל גם שהיא ממש נרקיסיסטית. ופשוט יצא לי הלב לילדה הזאתי כי לא יכולתי לדמיין איך היא סבלה את החיים האלה עם האמא הזאת. כי אולגה בנאדם משוגע וקשה ובלתי נסבל. וראיתי את הבת שלה ואז ראיינו את אולגה לטלוויזיה ודיברו איתה על זה שהבת שלה מתה ופשוט ראו שהיא נהנית מכל התשומת לב שהיא מקבלת, שלא אכפת לה בכלל מהבת שלה, ושהיא פשוט כל כך נהנית. היא אפילו לא הסתירה את זה, היא הייתה כל הזמן עם חיוך על הפנים והיה נראה שהיא פשוט נהנית מזה ממש וזה היה מזעזע ואז היה קטע שמישהו שאל אותי משהו ולא הייתי ממש מרוכזת ואמרתי לו כן בסדר ואז ירדנו במעלית וכשירדנו במעלית גיליתי שבעצם אנחנו יורדים במעלית כדי להגיע לילדים שהם צריכים למות. הם היו שם כי זה היה גם בית חולים והיה שם הרבה ילדים חולים ואז כשירדנו במעלית הוא אמר לי שאנחנו צריכים להביא רעל לילדים גוססים כדי שיהיה להם יותר קל למות, אבל זה לא היה בדיוק שמישהו שאל אותם אם הם רוצים את זה פשוט החליטו בשבילם ונכנסתי פשוט להתקף חרדה. הבנתי שהסכמתי לזה רק כי לא באמת שמעתי מראש מה הוא אמר. אמרתי לו- לא! אני לא רוצה לעשות את זה!!! לא ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות!!! נבהלתי בטירוף והייתי כל כך בחרדה, לא היה לי אוויר לנשום. ואז אמרתי לעצמי, אוקיי אני פשוט צריכה להתנתק כאילו אין לי ברירה אני בתוך המעלית ואני לא יכולה לצאת מפה ואני חייבת לעשות את הדבר הזה ואז הבאתי להם את הרעל זה היה פשוט קשה כי הם ידעו שהם הולכים למות, הבאתי גם לבת של אולגה. זה היה נוראי. ואז חזרתי לתחנה המרכזית וכל הזמן אנשים שם מתו מסביבי, הכל היה מפחיד, בכל מקום היה מחבלים ובחוץ היה חיילים אמריקאים ופחדתי מהם ממש כמו מהמחבלים כי לא ידעתי מתי הם יחליטו להיות פתאום נגדנו ויתחילו לירות עלי. וגם הייתה לי פתאום מחשבה כזאתי שאמרתי וואי אולי ככה הערבים מרגישים מול החיילים שלנו. בשבילי החיילים שלנו מגינים עלי ונותנים לי ביטחון אבל בשבילם הם האויב שלהם וניסיתי להדחיק את המחשבה הזאת. וגם כל הזמן חיילים מתו בלבנון כל הזמן היה שם קרבות ממש קשים וראיתי מהצד את הקרבות האלה למרות שלא הייתי שם, אולי זה היה בטלוויזיה.. אבל אנשים נלחמו והיה מלא פיצוצים וכולם שם מתו ונורא פחדתי, לא ידעתי מה קורה עם יהודה ויוס ממש דאגתי להם וגם היתה לי מחשבה שאם עד עכשיו לא קרה משהו, בטח משהו הולך לקרות, מישהו שאני מכירה הולך למות. כי זה לא הגיוני שעד עכשיו זה לא קרה. וניסיתי להכין את עצמי כבר לזה. אז כל הזמן ניסיתי ללכת למקום שאני לא ימות בו שיש פחות סיכויים כאלה ואז כשהייתי מחוץ לתחנה מרכזית אז הסתובבתי שם וקרו כל מיני דברים שאני לא זוכרת בדיוק. אני זוכרת שאלינה הייתה שם ועוד מישהי ואז פתאום נפלה לי איזה הבנה אמרתי לה שהבנתי פתאןם שאנחנו בעצם בתוך הצגה ואני כאילו מציגה את התפקיד שלי אבל בגלל שנכנסתי כל כך חזק לתפקיד שלי אני לא זוכרת את החזרות לתפקיד ואת כל מה שהיה לפני ומבחינתי היא הפסיכולוגית שלי, כי אני ממש חיה את הדמות אבל באמת אנחנו מכירות מלפני והיתה תקופה שבה התאמנו להצגה הזאת ועבדנו על זה אז הכרתי אותה מלפני. וזה היה נורא מוזר. יש לי הרבה חלומות שאני בתחנה מרכזית בירושלים וקורים שם כל מיני דברים תמיד זה דברים מפחידים תמיד נורא נורא מפחיד שם.